<h1>ספר החינוך מצוה ע"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון, על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות. ובביאור אמרו זכרונם לברכה [חולין י"א ע"א] רובה דאוריתא. ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשויית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדיעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם. והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאלו צותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כלם היו חכמים גדולים. משרשי מצוה זו שנצטוינו בזה לחזק קיום דתינו, שאלו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות העניין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חרבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים יש תורה אחת לכלנו והוא קיומנו גדול בה ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובכן בעשותינו מצוותם אנו משלימין מצות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו הענין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות [ב' ע"א] שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפורשים שם. דיני המצוה כגון החילוקים שיש ברוב זה בין דיני ממונות לדיני נפשות, שבדיני נפשות צריך שיהא הרוב יותר ניכר, וכמה אנשים צריכים לדיני נפשות מחמת שאנו מצווין לעשות כדברי הרוב, ואין ראוי להמית איש אחד בשני דיינין שהם רוב כנגד אחד. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ל"ז ע"א] שצריכין גם כן אלו העושים רוב בדיני נפשות להיות סמוכין, והסמיכה עדות להם שהם חכמים ונבונים ושלמים שראויים לעשות כל דבר על ידם, ולא נמית אנשים על פי אנשים חסירי חכמה פן יטעו בדין, ולמיתה אין תשלומין. ושבדיני נפשות המלמדים זכות אין חוזרין ומלמדין חובה, ובדיני ממונות אינו כן. ושפותחין בזכות בדיני נפשות. והנה נסתלק הפותח בכך מכת המחייבת, ושהכל מלמדין זכות, בין רב בין תלמיד, ויתר פרטיה מבוארין בסוף סנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא נטה אחריהם ביטל עשה וענשו גדול מאד, שהוא העמוד שהתורה נסמכת בו.
